29 במאי, 2018
בין חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן להתוויית דפו פרוורה לנשים ממוצא אתיופי – מבט פמיניסטי על הקשרים בין שתי הפרשות/ גליה אביאני
הקדמה
נייר עמדה זה נכתב בהשראת הדיון המעשיר “חטיפת ילדי תימן והזרקת אמצעי המניעה דפו פרוורה ליוצאות אתיופיה כסוגייה פמיניסטית”, אשר התקיים בחודש אוקטובר 2017 בבית ‘אשה לאשה – מרכז פמיניסטי, חיפה’ בהשתתפות חדוה אייל מאשה לאשה, נעמה קטיעי ורחלי סעיד מעמותת עמר”ם ובהנחייתה של נעמה לזימי, פעילה חברתית ופמיניסטית. עיון באופן בו נבנה הדיון, מדגיש את אחד ממאפייני הפמיניזם הרדיקאלי, המקשר בתיאוריה ובמעשה בין דיכויים שונים של קבוצות בחברה וקורא לאיחוד מאבקים כנגדם; המאבק הפמיניסטי מתחיל מהחוויה האישית, האינטימית של אשה בחברה פטריאכלית, אולם המשכו בחיבורים אוניברסאליים עם קבוצות מדוכאות אחרות, וסופו בחיבור הצורך האישי למאבקים רחבים יותר, מה שמאפשר שינויי עומק במבנה החברתי.
עיבוד הדברים שעלו באותו דיון לכלל נייר עמדה הכולל חומרי רקע הסטוריים ואישיים, מסייע להנגיש את הידע הפמיניסטי שהצטבר בכל הקשור ביחסי הכוח שבין מערכת הבריאות לנשים המקבלות ממנה שירותים שונים, ולהצביע על האופן בו יעדים ואתוסים לאומיים משפיעים על פעולות הממסד הרפואי ומעורבותו בבריאותן וחייהן של נשים בישראל. המאמר יעסוק בהיבטים המשותפים של כמה מצמתי המפגש שבין נשים יהודיות-ישראליות לממסד הרפואי הישראלי, כאשר רצונותיהן, אמונותיהן ובחירותיהן של הנשים התבררו כמשניות לאג’נדות הלאומיות שהמדינה חלקה וחולקת עם מערכת הבריאות. העיון המשותף בשתי פרשות מרכזיות לענייננו; פרשת החטיפה של ילדי תימן, מזרח ובלקן ובפרשת התוויית אמצעי המניעה דפו פרוורה לנשים ממוצא אתיופי, יעשה מנקודת מבט המבקשת לבחון את הדפוסים הקושרים בין שני המקרים, על אף שמובן כי מתוקף נסיבות היסטוריות וחברתיות, כללו גם סממנים שונים.
אותו רצף, שיתבהר מתוך העיסוק בשני המקרים בהמשך, מתחיל בנקודת התייחסות אחת; העובדה שמנהיגות המדינה עודדה וקידמה כבר משנותיה הראשונות, באמצעים מגוונים, ילודה יהודית לשימור עליונות הרוב היהודי. יעד זה שהמדינה שמה לעצמה – ניסיון לשליטה דמוגרפית במרחב בו אנו חיות – סיפק לה ולמוסדותיה לגיטימציה רחבה לפקח, לנטר, ולעודד באמצעים רפואיים וטכנולוגיים את כל הליך הילודה: החל משלב תכנון ההיריון, דרך תעשיית הפריון הרחבה שמשאביה נדמים כבלתי נדלים, ועד ריבוי בדיקות בתקופת ההריון, בכללן אף, במקרים מסוימים, בדיקות פולשניות העלולות לסכן את ההריון. לאור זאת, עיסוקי כאן יהיה באופן בו המפגש בין האג’נדה הלאומית לפרקטיקה הרפואית בשני המקרים – זה של הדפו פרוורה וזה של חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן מחליש את טענת זכותה של האשה על גופה, ומערער על אפשרות הבחירה שלה בסוגיות רפואיות, בעיקר בתחומי פריון וילודה.
בנקודה ראשונית זו של הדברים, חשוב להכיר בברור מאליו; מערכת הבריאות המודרנית, ובכללה זו של מדינת ישראל, שיפרה לאין ערוך את איכות חייהן של נשים בכל תחום. מטרת המאמר היא לשפוך אור על פינות שלמרות התקדמות זאת נותרו באפלה, ובכך להגביר את נגישותן של כלל הנשים אל הרפואה המודרנית שביכולתה לאפשר להן חיים טובים ואיכותיים יותר. ההכרה בעובדה לפיה לאורך השנים חוו נשים מקבוצות מגוונות חוויה של פגיעות במסגרת המפגשים שלהן עם המערכת הרפואית, היא הכרה בכך כי המציאות דורשת את עדכונה של אמנת השירות הטיפולי באופן שתהיה מבוססת על אמון, שוויון והוגנות לכל מקבלי ומקבלות השירות, כולל נשים מקבוצות מוחלשות.
